יהודה נקרא על שם ההודאה – "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כט לה). בדרך כלל, תודה באה מתוך התמקדות במה שיש ולא במה שאין. האדם מסתכל על כל הטוב שיש לו, ואומר תודה. יש כאן הדרכה חשובה בעבודת ה' – אל תביט על חצי הכוס הריקה, אלא על חצי הכוס המלאה, תהיה שמח בחלקך ותגיד תודה לה'. מי שמסתכל במה שחסר, מזמן לעצמו חיים מרירים ומתוסכלים. לכן, ראוי לאדם להסתפק במה שיש לו, ולהיות מלא שמחה והודיה לה'.
ואולם קיימת גישה אחרת בעבודת ה', והיא ניכרת אצל יוסף, שהוא דווקא נקרא על שם הרצון להוסיף על מה שיש – "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל כד). יוסף דווקא אינו מסתפק במה שיש. הוא חולם חלומות, מבקש מעבר למה שקיים במציאות, והבקשות שלו גדולות מאוד, עד כדי כך שהן מעוררות תמיהה אצל יעקב והשבטים.
באופן פשוט נראה שדרכו של יוסף מזמנת לו חיים קשים מאוד, כי הוא מתמקד במה שעדיין איננו, ועלול להיות מתוסכל מההווה החסר. יתר על כן, כשהאדם מלא חלומות גדולים הוא עלול להיתקל בכל מיני מתנגדים, ולמצוא את עצמו בתוך הבור. אז יגדל תסכולו יגדל שבעתיים, כי לא זו בלבד שלא התקדם לעבר הגשמת חלומותיו אלא אף נסוג אחור. לכן, כשאדם מבקש שלווה כדי לעסוק בתורה וחפץ לשמר את מצבו הנוכחי, הוא נוטה למזער את חלומותיו, כדי לא להתחכך ולהיתקל בהתנגדויות. ככל שיצמצם את עצמיותו ויתכנס לד' אמות, כך הסיכויים לחיים שלווים יגדלו.
אולם, יוסף מראה לנו גישה אחרת לגמרי. רוחו הגדולה איננה נשברת משום אתגר, ואכן, לבסוף כל חלומותיו מתגשמים. נראה לומר, שבאמת חלומות עלולים להיות מתכון לשברון לב ולאכזבות, אך לא כן כאשר מדובר בחלומות הנולדים מתוך חיבור פנימי לה', חלומות שהם למעשה צינור לבטא את הטוב הא־להי שהקב"ה מבקש להשפיע בעולם. אלו אינם 'חלומות' אנושיים רגילים, אלא 'חלונות' שנפתחים ומחדירים דרכם את השמש הא־להית, את האור האין סופי, שדוחף את ההוויה כולה אל שלמות עתידית מופלאה.
הקב"ה, מי שכוחו וגבורתו מלא עולם, אינו מסתפק במצב בהווה. הוא מבקש שלמות גדולה הרבה יותר. בכוחו הגדול הוא גם דוחף את העולם אל השלמות הזו. כאן לא מדובר באיזו שאיפה אנושית מוגבלת, אלא בכוחו של יוצר בראשית, שבשביל הטוב הזה הוא ברא את כל העולם. הנביא מדמה את השאיפה הא־להית הזו לאריה שואג, "ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ" (ירמיה כה ל).
יש כוח בנשמות ישראל לשמוע את השאגה הא־להית הזאת, ולהתחבר אליה, ואף להיות צינור כדי לגלות אותה בעולם. זהו כוחם של הצדיקים, של אותם שעשו רצונם כרצון קונם, באופן שה'רצון' שלהם נעשה 'צנור' לגלות את האור ש'נצור' בפנימיות. וכשאדם מתקדש ודבק בה', הנשמה שלו, שהיא ניצוץ א־להי, מולידה בו חלומות גדולים מאוד, חלומות כבירים, שאנשים בעלי מבט שטחי ילעגו להם ויאמרו שהם תלושים מהמציאות. אבל באמת חלומות אלו הינם קווי אור, הממשיכים את אור אין סוף בתוך הגבול, ומקדמים את המציאות קדימה. חלומות אלו ממלאים את האדם בעוצמה גדולה, נותנים לו כוח להגשימם, ובוודאי מעניקים לו חוסן מול האתגרים הגדולים שחלומות אלו מסבבים איתם – קרי משברים, נסיגות לאחור, ואויבים קשים שמתנגדים לזריחת האור.
הזוהר הקדוש אומר שיוסף הצדיק זכה שחלומותיו התגשמו, דווקא בזכות העובדה שהוא זכר את אותם תמיד, "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת" (בראשית מב ט). גם בנפילות הגדולות, הוא התמיד לחבר את רוחו אל העתיד הנכסף, ושום רעל של ייאוש לא ניתק אותו מהשלמות הגדולה. לכן גם כשגופו היה בבור רוחו הייתה בבית המלכות, עם המלך העליון ברוך הוא. ולא פלא שמצא את תעצומות הנפש, לקום בבוקר ולהתפלא על שרי פרעה, 'מדוע פניכם רעים היום?' (בראשית מ ז), כאילו שלא מדובר באנשים שנפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
יוסף מלמד אותנו לא להסתפק אף פעם במה שיש, ועם זאת, לשמוח בלי גבול, ודווקא מכוח התשוקה להוסיף. "יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א יא).