פרשת במדבר

לכל אדם יש אתגרים בחייו, חלקם אפילו מאוד קשים ומורכבים. פעמים רבות האדם ממש נואש בחיפוש אחר כוחות עמם יוכל להתמודד בקשיי חייו. התורה מלמדת, שעיקר השאלה איך האדם יצלח את האתגרים הללו תלויה בנפשו פנימה, ולא בגורמים שמחוץ לאדם עצמו – העמדה הנפשית של האדם ביחס לנתוני חייו היא השורש העיקרי שיקבע את אושרו והצלחתו וחלילה להיפך.

לכל אדם יש אתגרים בחייו, חלקם אפילו מאוד קשים ומורכבים. פעמים רבות האדם ממש נואש בחיפוש אחר כוחות עמם יוכל להתמודד בקשיי חייו. התורה מלמדת, שעיקר השאלה איך האדם יצלח את האתגרים הללו תלויה בנפשו פנימה, ולא בגורמים שמחוץ לאדם עצמו – העמדה הנפשית של האדם ביחס לנתוני חייו היא השורש העיקרי שיקבע את אושרו והצלחתו וחלילה להיפך.

אחד היסודות המרכזיים ביצירת מוכנות הנפשית לאתגרי החיים היא מה שאמרו חכמים במשנה באבות – "העולם הזה דומה לפרוזדור". כלומר – העולם הזה הוא דרך ולא יעד סופי. יש הבדל עצום בין דרך ובין ייעד סופי – כשאדם הולך בדרך ויורד עליו גשם זה אולי לא נעים, אבל הוא מוכן נפשית לכך. כי זהו טיבו של הדרך. לעומת זאת, אם אדם יושב בביתו והגג דולף על ראשו, הוא כעוס ומתוסכל מאוד. ולמרות שכמות המים שמטפטפים עליו היא פחותה בהרבה מכמות הגשם שבדרכים. ההבדל אינו בכמות המים, אלא במוכנות הנפשית – כשהאדם בדרך נפשו מתכווננת בהתאם לתנאי השטח. הוא ערוך לקשיים, ביודעו שזהו טיבו של הדרך. לעומת זאת, כשהוא בביתו, נפשו מכוונת למנוחה ושלווה – ולכן אין לו הכוחות להתמודד עם אתגרים לא צפויים.

הכלל הגדול הוא – ככל שהציפיות גדולות, כך האכזבות והתסכולים. וככל שציפיות הנפש מותאמות עם המציאות – כן ימצא האדם כוחות להתמודד, ואף למצוא את אושרו במה שיש.

אם קבוצת חיילים הולכת במסע, והמפקד הודיע להם שעוד עשרה קילומטרים תהיה להם תחנת עצירה, עם מקלחות ואוכל טוב. והנה כשעברו את עשרת הקילומטרים, המפקד נוכח לראות שטעה בחישובו, ונותרו עוד חמשה קילומטרים עד לייעד הנכסף. החיילים, בשומעם זאת, נשבר רוחם עד שלא מצאו כוחות להמשיך במסע.

אם המפקד היה מודיע מראש שהייעד הוא בעוד חמשה עשר קלומטרים – הם היו יכולים לעמוד במשימה. אך בגלל שהתפתחה להם צפייה להגיע אל המנוחה והנחלה, והנה היא התרחקה מהם בפתאומיות, הדבר שבר את רוחם.

כשאדם יושב בעבודתו ומקבל משימות, הוא עומד בכך. אך אם המנהל יתקשר בערב ויטיל עליו משימה, זה יהיה מאוד מריר.

מכל זאת נבין, שברקע החיים של האדם מהדהדת שאלת עומק – היכן אתה ומהו העולם שסביבך? – אתה בייעד או בדרך? אתה בנופש או בעבודה? זוהי שאלה בעלת השלכות עצומות, כי המוכנות הנפשית בנופש או בעבודה היא אחרת לגמרי, וממילא כל תנועת הנפש ותגובותיה יהיו בהתאם.

הפסוק אומר – "אדם לעמל יולד", וחכמים מלמדים שהעולם הזה הוא מקום העמל. למראית העין נראה שזוהי גישה מצמצמת, ולעומתם כל המציעים גישות של נופש ותענוגים עומדים בצד השני של המתרס ומפתים את הנפש, ומציגים את גישתה של התורה כדבר מעיק ומכביד.

ואולם, אין להתפתות למקסם השווא – כשם שאין להתפתות לשיניים הלבנות שמחייכות אליך ומבקשות לתת לך כסף 'כמעט בחינם', רק שתצטרך אחר כך להחזיר הלוואות בריבית דריבית. זהו דמיון שווא, בלון שיתפוצץ לאדם בפניו, וימרר את חייו הרבה יותר.

הגישה המפוקחת, שאומרת לאדם את האמת – העולם הזה הוא דרך, והחיים מחייבים עמל – היא גישה ראלית, שמכוונת של נפשו של האדם להיות מותאמת אל המציאות. ככל שהאדם יתרצה בכך – אושרו יגדל. כי יתגלגל לאדם אתגר בחייו – הוא יהיה מוכן אליו, ולא יהיה מלא שברון רוח ותסכול על צפיות לחיי נחת שנתבדו. ומאידך, אם יבואו ימים טובים – יהיה מלא שמחה והודייה. כי גם כאן – ככל שהטובה באה בהפתעה, בלי ציפיות – הרי שהיא תמלא את הלב בשמחה גדולה יותר.

צפיות גבוהות גורמות לטובה להיות מובנת מאליה, וגם פעמים רבות לראות את מה שעדיין חסר בה. ומאידך, גורמות לקשיים להיות כבדים מנשוא. ציפיות נמוכות מכינות את הנפש לאתגרים, וגורמות לטובות להיות הפתעות נעימות.

ויש כאן עומק נוסף – התורה מלמדת אותנו שהדרך היא גם תכלית. עצם ההליכה וההתקדמות, היא מעלה גדולה, שנוגעת לעומק מהות האדם, שנקרא מהלך, ואור האין סוף מאיר עליו דווקא בתנועת ההשתלמות וההתקדמות.

ספר במדבר הוא ספר הדרכים, והוא מלמד אותנו שיש תכלית אלוקית גם בדרך, ולא רק בייעד. לכן התורה, שהיא שלמות אין סוף, נוגעת גם בחיים של הדרכים.

וזו לשונו (ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד ענף כ ד):

"וזה לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר. כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר 'בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב' (קהלת ז יד), ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. 'וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה' (שם), להתחזק עצמו בכל האפשרי".

נגישות