"אם כסף תלווה" – לצקת נשמה לעולם העסקים

שמחת תורה

בפרשה שלנו התורה מצווה את העשיר לתת הלוואה לעני, כדי לעזור לו שלא יפול ויזדקק לבריות. וחכמים מלמדים שנתינת הלוואה כזו היא גדולה ממצוות צדקה שניתנת למי שכבר נזקק לבריות. ובנוסף, התורה אוסרת לקחת ריבית על ההלוואה.

האיסור לקחת ריבית הוא דבר שהטבע האנושי מתקשה בו מאוד. שכן הכסף הוא אחד המרכיבים העיקריים בפרנסה ובשגשוג הכלכלי. הכסף מאפשר לקנות סחורה ולהרוויח, להשקיע את הכסף להרוויח אחוזים ועוד. הלוואה ללא רבית לכאורה 'פוגעת' במלווה. מדוע אם כן לא נתייחס להלוואות כמו 'השכרת כסף'? כשם שהאדם יכול להרוויח מכך שמשכיר את רכבו או כליו לחברו, כך יוכל להרוויח מכך ש'משכיר' לו כסף?

ביאורים עמוקים נאמרו בכך, וניגע בנקודה אחת מהם. בדרך כלל אנו רגילים מערכת היחסים הממונית בין בני אדם נחלקת לשני מישורים נפרדים. מישור אחד הוא המישור העסקי, בו כל אחד למעשה מנסה להרוויח, ובא בקשרי מכר ומסחר עם אחרים. במרחב הזה, אף שבוודאי בני אדם ישרים מנהלים משא ומתן באמונה, מכל מקום נקודת המוצא הבסיסית היא, שכל אחד דואג להצלחתו ולרווחיו. המישור השני הוא מישור הצדקה, בו האדם עושה צדקה עם ממונו, ומעניק לעניים ולנזקקים. במישור זה, האדם רתום לגמרי למען זולתו, ומהנה אותו מנכסיו.

דרכו של עולם, ככל שבני אדם נזקקים יותר, כך תחושת החסד וההתמסרות למענם היא עמוקה ופנימית יותר. לכן, נטיית הלב הפשוטה תהיה להעדיף נתינת צדקה מאשר מתן הלוואה. ואילו מי שמבקש הלוואה, הוא אדם שמשתדל לעמוד בכוחות עצמו, אלא שהוא זקוק לסיוע כדי שיצליח בכוחות עצמו. לכן, הנטייה הטבעית היא 'לשייך' את בקשת ההלוואה לתוך המרחב של התחום העסקי, ולא לתוך התחום של החסד. ואז, היות ונקודת המוצא הבסיסית במרחב זה היא הרצון להרוויח, יהיה לאדם קשה לתת בלי לקבל רווח אישי. לכן המוטיבציה העיקרית בנתינת הלוואה תהיה הריבית, שהיא הרווח האישי. הריבית משייכת את ההלוואה לתחום העסקים, בו האדם מרוכז בהצלחתו. אך התורה מורה לנו, שההלוואה שייכת לתחום החסד, ואף מלמדת אותנו שהיא עליונה יותר ממצוות צדקה.

אולי אפשר לומר, שהתורה מעדיפה הלוואה על פני צדקה, כדי להחדיר את האטמוספירה של החסד לתוך העולם העסקי. כפי שראינו, נקודת המוצא בצדקה היא עשיית חסד, לעומת נקודת המוצא בעסקים שהיא ההצלחה האישית. ההלוואה עומדת בתפר, בין צדקה ובין עסקים. לכן בכוחה להחדיר את האור והחסד שיש בתוך תחום הצדקה, לתוך תחום הכלכלה. ודבר זה הוא מבורך מאוד, כי נקודת המוצא של הצדקה היא אור הנשמה, המבקשת לתת ולהשפיע, ובמובן זה היא נוגעת בתכלית אלוקית עמוקה של החיים.

הדאגה לגוף ולצרכיו החומריים היא חשובה, אך לא בשביל לדאוג לרווחה החומרית ירדה נשמת האדם לעולם הזה, אלא בשביל להאיר את אור האלוקות, ולהשפיע שפעת קודש וערכי אמת לתוך מערכות העולם הזה. וכשהאדם נותן הלוואה ללא ריבית, הוא מחדיר 'נשמה' לעולם העסקים, יוצק בתוך הדאגה לעצמו גם אור של חסד ורצון טוב להיטיב עם הבריות. וככל שהוא מחדיר את החסד והטוב לתוך מרחב העסקים, כך הוא ממתיק ומעדן את הריכוז העצמי המוגזם שבתוך מחשבות הממון, ומזכך את מערכות היחסים הממוניות בין בני האדם. ובאמת, הכסף עלול להוליד כל כך הרבה מריבות ומשטמות, ולהביא גם לקנאה ושנאה ותחרות, ואף יותר מזאת. כי נקודת המוצא היא האני העצמי. וכל פעולה שיכולה לצקת נשמה ואידיאליות לתוך עניין הממון, יש בה תיקון גדול.

הפעולה הזו לא רק מעדנת את המידות, אלא באמת מרוממת את הכסף לתכליתו. כי באמת הכל נברא לכבוד ה', ויש גרעין אידיאלי בכל נקודה בחיים. במובן זה, כמעט כל אחד בעבודתו עושה הרבה טוב לעולם, אך לא תמיד הוא חש זאת, היות וזוהי עבודתו, הרווח האישי מסתיר את הטובה הכללית. כך לדוגמא, שומר בשער בית ספר, עסוק בהצלת חיים. ודבר זה שווה הרבה יותר מהמשכורת שמקבל בסוף החודש. אין שום סיבה שהשומר לא ישאב קורת רוח ושמחה מהטובה הגדולה שהוא עושה לעולם. ככל שנחדיר את האידיאל לתוך העסקים, נמתיק את מרירות החומר, ונשכין את השכינה בכל מערכות החיים. וזהו מעלת מי שמלווה בלי ריבית, שאמרו עליו חכמים כאילו עשה את כל המצוות כולם.

אהבתם? שתפו!

חיפוש שיעור:

מה תרצו ללמוד?
קטגוריה

המוצר התווסף לסל :)