לפני המבול אומר הקב”ה לנח: “וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים… וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ” (בראשית ו יז). שתי בשורות מבשר ה’ לנח, האחת היא השחתת העולם, והשנייה היא הצלתו והצלת ביתו. דבר זה דומה מאוד למה שאמר ה’ למשה רבנו בחטא העגל, “הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ” (דברים ט יד).
אלא שהבדל גדול יש בין תגובתו של משה ובין תגובתו של נח. נח הציל את עצמו, והעולם אבד. לעומת זאת משה רבנו לא הסכים להינצל לבדו, ואף מסר את עצמו למיתה בעבור ישראל, והסכים הקב”ה על ידו. הזוהר (א סז ב) מלמד שגם נח היה יכול לעשות כמשה ולא עשה, ולפיכך נקרא המבול על שמו, “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ” (ישעיה נד ט), לומר שבגינו כביכול נשחת העולם. לעומת זאת קריעת ים סוף נקראת על שמו של משה, “אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ… מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת” (ישעיה סג יא- יג).
יסוד העניין הוא שאין הקב”ה חפץ בהשחתה מוחלטת של העולם, ולא גזר הקב”ה להשיב הכל לתוהו ובוהו, אלא להציל שם ושארית שממנו יבנה העולם מחדש. לכן, יתכן אולי לומר, שאילו נח היה מוסר את עצמו, ומוכן לוותר על הצלתו למען בני דורו, היה יכול בזה להציל את דורו, כי ה’ לא היה משחית את העולם לגמרי. כיוון שלא התפלל עליהם והציל את עצמו, התאפשר המבול, כי עתה העולם לא יחרב כליל. נמצא שבגלל נח בא החורבן לעולם, ועל כן נקרא על שמו.
בעומק העניין, העובדה שמשה ונח נבחרו להינצל מלמדת שלא היה בהם הפגם של דורם. עובדה זו לא היתה רק סיבה להצלתם, אלא גם אות שיש להם כוח לתקן אחרים. כי זה כוחו של הצדיק, שמכוח צדקותו יכול להתפלל על הרשע ולתקנו. זהו שעשה משה, כי הבין ממה שאמר לו הקב”ה “הרף ממני”, שיש בכוחו לעכב זאת. לכן הוא מסר את נפשו על ישראל, התפלל עליהם וזכה להשפיע עליהם בכוח התפילה, שביכולתה לתקן את הרשעים ולהופכם לצדיקים.
