שרו של עשיו נאבק עם יעקב, ומשלא יכול לו, פגע ברגלו וגרם לצליעה. מהי המשמעות של הצליעה הזו ומה אנו יכולים ללמוד מכאן?
מבחינה פנימית, הרגלים מבטאות את התגלות הקדושה בעולם, בבחינת “וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי” (ישעיה סו א). הווה אומר, בכוחו של יעקב במרומים – לא הצליח עשו לפגום, אך בהתגלות בארץ – הצליח. הגוף הוא אחד, אולם הרגלים הן שתים. הווה אומר, בעולם הזה, שמקביל לבחינת הרגלים, הקדושה אינה מתגלית במקום אחד, אלא דווקא דרך בחינות שונות, שמחיבורן נוצר כח העמידה של הקדושה בעולם. כמו שתי רגלים, שאחת ללא חברתה איננה יכולה לתפקד. כך, התפילה איננה יכולה להתפתח ללא תורה, והיראה ללא האהבה ועוד.
מהי הצליעה? – חוזר איזון והרמוניה בין הבחינות השונות. כך הרב קוק זצ”ל מבאר (שמונה קבצים ו קסט) שהצליעה רומזת לחוסר איזון בין כוחות. עשו גרם לכך שיהיה קושי לחיות חיים שלמים ומאוזנים של קדושה בעולם הזה. בכל עת תתגלה הקדושה בצורה לא מאוזנת. לפעמים אהבת ה’ תהיה מפותחת אך היראה תיפגם, ולהיפך. הפגיעה בירך יעקב היא השורש לסתירה וחוסר האיזון בין ערכי הקודש. כך גם מבאר הרב קוק את העובדה שבהתחזקות הנשמה נחלש הגוף, ולהיפך. באופן דומה מובא בזוהר, שנפילת הנביאים על פניהם בזמן הנבואה היא בגלל הפגיעה בכף הירך. הר”ן בדרשותיו מבאר שנפילת הנביא נובעת מהניגודיות שבין החומריות ובין האור הרוחני המופיע בזמן הנבואה.
הרמב”ם מלמד אותנו שהדרך הנכונה היא דרך האמצע. אבל בחיים בפועל כל כך קשה ללכת ישר, והזליגה וההגזמה לצדדים השונים, היא בדרך כלל מנת חלקנו, והיא מסבבת הרבה מאוד כאבים ונפילות. כי ההגזמה בדבר אחד, פוגעת בדבר אחר, ויוצרת חיים חסרי איזון. במקום ללכת ישר, האדם מיטלטל מצד לצד, פעם נוטה לצד אחד, ולאחר מכן מנסה לאזן את עצמו, ונוטה לצד השני, והחיים מתנדנדים בחוסר יציבות. זוהי הצליעה.
האיזון והחיבור בין כוחות החיים הוא עניין מרכזי בתיקון העולם. למעשה, ה’ ברא עולם גוון מאוד, וכל הגוונים כולם נועדו להיות כלי לגילוי אור ה’. כמו מנגינה רבת כלים וצלילים שונים, שיופיה דווקא מכוח הגוונים הרבים שמשלבים יחדיו בצורה הרמונית. נכון, הסתירות והניגודים מכאיבים, אבל בסופו של דבר, דווקא העולם הזה, שכולו מלא סתירות, עתיד להיות כלי לגילוי אחדות ה’, עד שכל הכוחות המנוגדים, יהפכו להיות ככלי נגינה רבים, שביחד ינגנו ניגון מופלא, וישירו לה’ שירה חדשה, ביום בו “יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”.
זהו אורם ותפקידם של ישראל, ושמנו מעיד עלינו – ‘ישראל’, הליכה ישרה הבאה מתוך איזון בין הכוחות השונים. האחדות שרויה בעומק הנשמה שלנו, ולכן אנו לא מסוגלים לראות עולם קרוע, ואנו לא מסוגלים לדחות שום נקודת אמת שיש בתוך הצדדים השונים. אלא שואפים אנו בעומק לבבנו, למצוא את הניצוץ הא־להי שבכל דבר, ולחבר את הכל באחדות שלמה.
עשיו כופר במציאות ה’, הוא ניתק את הנבראים מהשורש העליון שמאחדם. ממילא, הוא נותר רק בתפיסה החיצונית של המציאות, בה שולטים הניגודים והסתירות מוחלטות. אין ה’ אחד שברא עולם אחד, אלא הפירוד הוא גורל העולם, ואין כלל מקום לחתור לאחדות ההפכים, לשלום וחיבור בין הכוחות השונים. כל ניגוד הוא מקור למלחמה והרג, והחזק ינצח. לכן באמת על עשו נאמר “עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה”, כי “אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה’ לָרְשָׁעִים” (ישעיה מח כב).
בנשמתו הקרועה מנסה עשו לזהם גם את ישראל, באומרו “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד”. פגיעה זו, היא השורש לחוסר שיווי המשקל שמצוי בחיינו. ואולם, האיזון הפנימי חקוק בטבע שלנו. אם איבדנו את שיווי המשקל, זהו רק בחיצוניות. לכן, גם אם מוצאים אנו את דרכינו סבוכות, נזכור היטב שהתנודות הללו הן זמניות וחיצוניות, ועתיד השיווי המשקל שבנשמה לשוב ולהתעורר, ומכוחו נחזור אל עצמנו, אל רוח ישראל שבלבבנו, אל השורש הפשוט שבעומק חיינו, בכך נשוב למצוא את הפשטות שבתוכנו, ומתוך היושר הפנימי שקיים בנו תמיד, נמצא גם את הנתיבים ליישר את דרכינו הסבוכות, עד שהאיזון השלם יחזור להופיע, תחברו כל הניגונים, תשוב האחדות להאיר בנו, והשלום ישכון בקרבנו. “ויבוא יעקב שלם”, ותתגלה אחדות ה’ בגילוי שלם, ואז יעלו מושיעים בהר ציון, והיתה לה’ המלוכה, אמן!
