בשעה שיעקב אבינו השיג את קדושת המקדש, בקומו בבוקר, הוא הגדיר אותו בשתי הגדרות סותרות – “אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים“. ‘בית אלוקים’ מורה שנוכחותו של הקב”ה נמצאת כאן, בעולם הזה, ובביתו שהוא המקדש. לעומת זאת, ‘שער השמים’ דווקא מצביע על כך שנוכחותו במרומים, מעבר לכל גדרי העולם הזה, והמקדש הוא רק ‘השער’ למרומים אלו. הסתירה הזאת נוגעת בשאלה עמוקה וקיומית – היכן ה’ נמצא?
ישוב הסתירה הזו עולה מדברי שלמה המלך בחנוכת המקדש – “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”. שלמה המלך תמה, כיצד מי שאין לו סוף ואין לו גבול, מצמצם עצמו בתוך בית שבנה בן אנוש?? כיוצא בדבר אומרים חכמים במדרש וזו לשונם: “רבי יהודה בר סימון אמר שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, אמר – רבש”ע ‘הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך’! אמר לו, משה, לא כשם שאתה סבור, אלא ‘עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם’ וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי”.
זהו הפלא הגדול ביותר של גדולתו יתברך שאין לה חקר, עד אף שהוא מעל כל גבול ומידה, הוא צמצם את אורו, והתגלה בתוך הגבול. זהו סוד כל התורה והמצוות – צמצום של אור האלוקות, למעשים מדויקים ומוגדרים, למקומות וגבולות ברורים וחדים. כל מצווה היא התקפלות של האין סוף לתוך מערכות הגבול, והתגלות האלוקות בתוך ההוויה האנושית. דקה לפני השקיעה ביום שישי היא חול, ודקה אחרי היא קודש. זהו הפלא האלוקי, גבורה של מעלה, שמתוך אהבתו העזה לישראל, בחר ה’ בחיי אנוש, וצמצם עצמו להתגלות במושגי האדם, ובכך השווה ערך אלוקי לחיי האדם ויצק במעשיו אור אין סופי. התפילין, הציצית, זמני היום והשנה, הם נתיבי גבול, שבהם נמשך אור שאין לו גבול ומידה.
כל אומות העולם הפליגו ברוממות האלוקות, עד שהרחיקו אותו מהעולם הזה. הם מזלזלים ב’דברים הקטנים’ וטוענים בבוז – ‘מה זה משנה לאלוקים הגדול דקה לפני ודקה אחרי, ומה אכפת לו מה אתה מכניס לפה ומה לא, וכי בדברים כל כך זעירים הוא מתעסק?’. באמת אינם מרוממים את האלוקים אלא מזלזלים בגדולתו, כי דווקא הם הכניסו אותו לתוך הגבול, להיות ‘רק’ למעלה. לא כך היא אמונת ישראל, שהיא מחוברת לשלמות אין סוף באמת, ויודעת שהוא משולל לחלוטין מכל מושגי גבול, ולכן אדרבא, בתוקף רוממותו הוא נמצא גם למעלה וגם למטה.
אמנם בוודאי גדולת ה’ היא אין סופית, ולכן אנו יודעים שהמקדש, המצוות וכל התגלות ה’ בגבול, הם כקצוות של חבל, המטפס ועולה עד לאין סוף, בית אלוקים הוא בעצמו גם שער השמים. זהו סוד המראה שראה יעקב – ‘סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’ – ‘בית אלוקים’ זהו רגלי הסולם, התגלות ה’ בגבול, ושליבותיו הולכות ועולות, עד לראשו, שהוא ‘שער השמים’. ללמדך, שבשעה שמקיים האדם מצווה, אין לו להביט עליה כפעולה מצומצמת ודלה, אלא כמי שמנענע חבל, העולה ומעורר שפע עד אין סוף, וממשיך ברכה בלי גבול ומידה.
בגלות נחרב הבית, רגלי הסולם נתקו מהארץ, והורגלנו לחפש את ה’ רק בשמים. עד שכיום, התשובה האינטואיטיבית לשאלה ‘היכן ה’ נמצא’, היא – ‘בכל מקום’. אך העבודה הפנימית שלנו, בני דור הגאולה, בה חוזרת השכינה לתחתונים, היא לשוב ולסגל את רוחנו אל האמת האלוקית המופיעה בתנ”ך אין ספור פעמים – ה’ נמצא בירושלים! “זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איויתה”. ככל ש’נחזיר’ את השכינה מהשמים אל לבבנו, כך הצימאון האדיר לאין סוף ההולך ומתגבר בנשמות הדור, ינותב לדקדוק בשמירת תורה ומצוות, והתשוקה לקרבת אלוקים תתבטא בגעגוע לבניין המקדש וירושלים, וכדברי דוד המלך – “צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי”, ולכן “מתי אבוא ואראה פני אלוקים” בירושלים במהרה אמן ואמן!
