בפרשתנו חוזרת התורה ומצווה על איסור ריבית. איסור זה קשה להבנה ובוודאי קשה ליישום. המלווה הרי יכול להרוויח בכך שישקיע את כספו בהשקעות או במסחר, וכשהוא נותן הלוואה הוא ‘מקפיא’ את כספו. מדוע
שלא יוכל ליהנות מ’השכרת’ כספו?
אנו רואים כי איסור הלוואה בריבית חל בתוך עם ישראל דווקא. “אַל תִּקַח מֵ אִּתֹו נֶשֶך וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מאֱ־ֹלהֶיָך וְחֵי אָחּיָך עִּמָך” (ויקרא כה לו). גם בפרשת משפטים נאמר “אִּם כֶסֶף תַלְוֶה אֶת עַמִּי” (שמות כב כד). האיסור חל על ‘הלוואה את עמי’, כלומר הלוואה שנעשית בתוך עם ישראל. אין בהוראת התורה הזו משום זלזול בגויים, כי באמת הלוואה בריבית היא הפעולה הטבעית והמתבקשת מנקודת מבט אנושית רגילה. אדרבא, הציווי שלא להלוות בריבית הוא החידוש, וזו דרישה עליונה מאוד. העובדה שזו דרישה השייכת דווקא לעם ישראל מצביעה על הזיקה העמוקה של מצווה זו לקדושת עם ישראל.כלומר, קדושת עם ישראל היא זו שאוסרת את ההלוואה בריבית. שני רבדים קיימים בעם ישראל – ברובד החיצוני אנו גופים נפרדים, וכל אחד תופס את עצמו כישות נפרדת. אך ברובד הפנימי כולנו הוויה אחת, וכל הפירוד בינינו הוא רק מקטנות מבט וטעות החושים. מצד הרובד הפנימי, היחס בין האדם לזולתו הוא כיחס יד ימין ליד שמאל. המבט הזה מבטל את כל המחשבות האגואיסטיות. אין הכוונה שהוא מבטל את האהבה העצמית, אלא שהוא מרחיב אותה לעצמיות האמיתית –כי עצמו האמיתי של האדם, במובן הרחב, הוא כל ישראל. ממקום זה האדם כלל אינו חש ויתור בשעה שנותן לזולתו, כי הוא וזולתו אחד הם.
אמנם, המבט העליון הזה הוא מדרגה פנימית, ואין כוח בידינו לנהל את החיים שלנו על פיה. נוסף על זאת, אם התורה תדריך אותנו על פי המדרגה הפנימית, עמדה זו תנוצל על ידי אנשים רעים, שינצלו את טוב ליבם של האחרים מחד, ומאידך לא יתרמו מעצמם לזולת כלל. כמו כן, יהיו אנשים עצלים שיפתחו תלות בזולת, בלי להתאמץ ולפעול וליצור בכוחות עצמם. לכן כל עוד אנו נפרדים בתודעתנו החיצונית, התורה משתווה למדרגתנו, ומדריכה אותנו בדרכי חיים על בסיס התפיסה הפשוטה שאנו נפרדים. הדרכה זו אינה מתעלמת מהרובד הפנימי, אלא פועלת להדריך את הרובד הגלוי באופן שלאט לאט יתעדן ויתעלה, עד שישתווה עם הרובד הפנימי. עם זאת, עדיין יש פעולות אסורות לפי התורה, והן אלו האוטמות את הרובד החיצוני, ומרחיקות אותו מהרובד הפנימי. אלו הן הפעולות שבהם האדם נעשה שקוע בצורה מוגזמת ומקולקלת בטובתו האישית, עד שהוא מתגשם ומתעבה, ומתרחק מפנימיותו האמיתית, שהיא שביב מכלל ישראל. לאור זאת נבין את מצוות הלוואה בלי ריבית. בשעה שאיש ישראל נקלע לקשיים, אז הוא זקוק עמוקות לעזרת אחיו. הרי זה כמו שיד אחת נפגעת, ושאר האברים מתגייסים למענה, בהזרמת הדם אליה וכדומה. לכן ראתה התורה, שבמקרה כזה צריכה המדרגה הפנימית להתגלות בכל הודה, וציוותה להלוות בלי ריבית. אף שהמלווה לכאורה מפסיד מהדבר, באמת אין הפסדו אלא במבט החיצוני, ואילו במבט הפנימי שניהם אחד. לכן נאמר “אִּם כסף תַלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִּי עִּמָך” –כשאתה נותן לעני, אתה נותן לעמי, לכלל ישראל. נמצא שגם אתה הנותן בכלל זה, כי אתם אחד. לכן מוסיפה שם התורה ואומרת – “ֹלא תִּהְיֶה לֹו כְנשֶה”, אל תתהלך מולו כמי שעשה לו טובה, כי זו תנועה נפשית הבאה ממקום הפירוד, והרי אתם אחד.
על כן נקראה הריבית ‘נֶשֶך’, לרמוז לנחש הקדמוני ש’נשך’ את אדם הראשון. בעקבות החטא שקע האדם בחומריות, ובכללה בתחושת הנפרדות וההשתקעות ב’עצמי’. אף שהעולם כולו ביסודו הוא אחד, ברובד הגוף חדרה זוהמה שהפרידה בין הפרטים, ואטמה אותם מלחוש זה את זה. הלוואה ללא ריבית מנצחת את הטומאה הזו, ומתקנת את העולם בשורשו.
