הנפש והרוח מתעלים, אך הגוף נשאר למטה
למדנו כי מנוחת השבת היא הרבה מעבר להרפיה ונופש, וכי עניין ההימנעות ממלאכה הוא המעט שעינינו החומריות מסוגלות להשיג, אך באמת תכליתו היא להיפתח להתגלות עליונה. מנוחת השבת, ההיבדלות מכל מלאכה, מרוממת את הווית האדם ופותחת אותו לעולמותיה של הנשמה, עולמות המתבטאים בחיים הפנימיים של האדם, באהבה ונדבה, באמת ובאמונה, בשלום ושלווה השקט ובטח, ומעל הכל, בהכרה ודבקות א־להית עליונה, אור חיי הקודש המאירים בכל מילואם ביום השבת. רגעי ידידות ומתק דבקות, בשירי שבת ובסעודות, בעונג אצילי שיש בו הנאת גוף ונשמה כאחד, וערכיות ומשמעות לחיים, ופגישה ממשית של חיי המשפחה והקהילה, ונועם המחשבה והרעיון, בדברי תורה ובשפע מחשבותיה ועולמותיה הנפתחים ביום השבת.
שבת קודש היא חיים ממשיים, בגן עדן העליון, הנפתח ביום השביעי, ואוסף אליו את כל העולמות התחתונים, מבטל את הווייתם החיצונית, רוחץ אותם מכל זוהמתם, וממשיך בהם מעדן ונועם טעמיו. וכל איש ישראל מתרומם ביום השבת למחוזות אלו.
אך נודע בספרים, שהתעלות זו ביום השבת היא ברבדים הפנימיים, בבחינת נשמה יתירה, אך החיצוניות והגוף אינם יכולים להתעלות עד אחרית הימים, ביום שיתוקן הכל. לכן הגוף נותר עם אפשרות מגע של מלאכה ומושגי העולם הזה. על כן נצטווינו להיבדל מהמלאכה, שהיא פעולה ששייכת לעולם הזה, ועלינו להישמר ממנה בשבת, כדי שלא לקשור את הווייתנו אל הגוף שנותר עם זיקה למטה, ולא נוכל להתרומם בנפשנו ורוחנו לאור
הנשמה ולעולמותיה הנפתחים בשבת. אילו ההתעלות היתה שלמה ומלאה, כלל לא היה צריך לצוות שלא לעשות מלאכה בשבת, כי לא היה כלל שייכות לה, כי גם הגוף היה מתעלה ממנה, עד שלא היה הדבר ממושגיו.
אך היות ועדיין אין עלייה שלמה, עד אחרית הימים, לעולם שכולו שבת, הכולל גם את הגוף, נצטווינו באיסורי מלאכה. אם נחזור למשל שראינו ביום הקודם, על בן הכפר שהלך לבקר בארמון ליום אחד – הרי שבנמשל הנשמה שבאדם היא בן המלך, והנפש והרוח הן בן הכפר שהלך למקום המלוכה, ושאר בני הכפר הם בחינת הגוף הנותר במושגיו לעולם, עד אחרית הימים. כל שניתן לשייכו לשבת אינו אלא באיסור מלאכה. אך היבדלות זו של הגוף, מאפשרת עשייה ממשית של הנפש והרוח, ברז התוכן הפנימי שמאיר בשבת.
הממשות של המציאות הרוחנית
כאן נשכיל יסוד עמוק, והוא שמחשבת האדם, שעשייה משמעותה רק במישור של חיי העולם הזה, נובעת מחוסר ההיכרות עם ההוויה הממשית הרוחנית. כי זו היא דרך העולם, שמי ששקוע רק בחומריות, נראה בעיניו שרק בה שייכת עשייה, ואילו היחס שלו לעולם המחשבה הוא כדבר אוורירי, שכל עצמו אינו אלא מחשבה ותכנון לקראת העשייה. מה שאין כן אדם שהתרומם לטעום את חייו הפנימיים, שהוא מכיר בממשות של המחשבה, בעובדה שהיא עולם ממשי, עשיר ומלא תוכן, האדיר בהווייתו עוד יותר מכל העולם הפיסי כולו. אכן רק מחמת אטימות והתעבות החומר, נדמה שאין ממשות אלא לגשמיות.
אך זו קטנות דעת וצמצום רוח, המעיקים על כל מי שנשמת רוח א־להים בקרבו. והאמת הגמורה היא, שהוויה הרוחנית היא ממשית ועשירה בחוסנה, הרבה יותר מכל הגשמיות, עד שהקדושים הדבקים בקונם, במחשבות של תורה
ובדבקות רעיון, מכירים היטב את החיים במדור העליון, בעולם האמיתי, ובאמת כל נוכחות האדם בעולם הזה הרי היא בחינת גירוש ממקומו האמיתי, גלות למקום צר ומצומצם, בו האדם נע ונד ברוחו, ללא מנוחה וללא מקום אמיתי.
כי אמת הדבר, שכולנו מגורשים ממקומנו, כולנו גולים מבית חיינו האמיתי. הלא גורשנו מגן העדן, אל העולם הזה המסובך והמעובה. העולם הזה אינו ביתנו הקבוע והטבעי, נולדנו בגן עדן, ורק בעקבות החטא גורשנו ממנו, נפלנו לעולם מעובה ומגושם, שיש בו רע וטומאה הצריכים תיקון, ונדרשים אנו לעמול עד אשר נשוב אל מקומנו האמיתי. ואכן גזרת עמל המלאכה באה ביחד עם הגירוש הזה, כי עצם ההשתייכות לעולם הזה, הוא המחייב את המלאכה,
שעניינה עמל ותיקון, להשיב את העולם לאצילותו ורוממותו, ולהשיב אותנו אל מחוזותינו העליונים. אך ביום אחד בשבוע, פושטים אנו את בגדי החול, ולובשים כותנות אור, ומתעטרין בנשמתין חדתין, בנועם לבושי הקודש, בבשמי עדן. ואף אם לעיני בשר קשה לראות ולהבין זאת, באמת ביום זה אנו נאספים חזרה אל מקומנו ובית חיינו, בנועם דבקות א־להית, ביום שבת קודש.
