מהותה של השבת
שבת קודש היא אור מופלא שמאיר בכל שבוע את כל חיינו. כדי לעמוד על אורה היקר וגודל מעלתה, עלינו להתבונן בשני ענפיה של השבת, ‘שמור’ ו’זכור’ שבדיבור אחד נאמרו (ראש השנה כז א). כידוע, ‘שמור’ מתייחס לאיסורי מלאכה ביום השבת, ו’זכור’ למצוות קידוש. השמירה מבדילה אותנו מהתנהגות שאינה הולמת את קדושת השבת, והזכירה מבטאת את התוכן הפנימי של השבת. פעמים רבות השבת נתפסת רק בבחינת ה’שמור’ שבה, דהיינו שרק בחינת האיסורים בולטת לאדם, עד שחש שכל תוכנה ומהותה של השבת הן מגבלות ואיסורים, ולפיכך סבור בטעות שהשבת ומנוחתה הם חלילה טורח מגביל, העוצר אותו ומצמצם תנועתו. אולם באמת יש לדעת, שכל איסורי המלאכה נובעים מתוך תוכן חיובי עליון מאוד שמאיר ביום השבת, אור קדוש ומענג, שכדי שנוכל להשתייך אליו ולקבלו בקרבנו, אנו צריכים להיבדל ממלאכה, כדי להכשיר את עצמנו אל שפע החיים והקודש שנמשכים עלינו ביום השבת. התבוננות עומק על אורה המופלא של השבת חושפת את מתיקותה וטובה של השבת שהיא אור וחיים לאדם ולעולם כולו. מתוך התבוננות זו נבין היטב שכל איסורי השבת הם זכות וברכה, המרוממים אותנו ומאפשרים לנו להתעלות לעולם טהור, מלא עדן ונועם, שכולו אומר כבוד.
חומרת השבת
נתבונן ראשית כל באורה של השבת דרך צד השמירה, שבו באה לידי ביטוי גודל חומרתה וחשיבותה של השבת, וכפי שעולה מדברי הרמב“ם, וזו לשונו (הלכות שבת ל טו):
“השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב“ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר ‘א שַ ְׁרֵי אֱנ וֹש יַ עֲש הֶׂ זֹּאת וּ בֶן א ָדָם יַ חֲ זִיק ב הָּ ש ֹׁמֵר ש בַׁ תָּ מֵ חַל לְּו’ וגו’ (ישעיה נו ב). וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר ‘א זָ ת ִּתְ עַ נַּג עַל ה’ וְ הִ רְכ ַּבְת יִּך עַל ב ָּמֳ תֵי א ָרֶץ וְ הַ אֲ כַ לְת יִּך נַ חֲ לַת יַ עֲ קֹב א ָבִיך כ יִּ פ יִּ ה’ ד בִּ רֵּ’“ (ישעיה נח יד).
אנו רואים בדברי הרמב“ם דברים חמורים מאוד לגבי מי שאינו שומר שבת, עד כדי כך שחילול קדושת השבת שקול כעבודה זרה. חומרה זו בוודאי מצביעה על המשמעות העמוקה והמיוחדת של שבת קודש. כי דווקא בגלל מעלתה העצומה של השבת מצינו בה חומרה כל כך גדולה כלפי חילול השבת. על כן יש לנו להבין מהי מעלתה של השבת, ומדוע כל כך חמור חילולה, כמבואר בדברי הרמב“ם. ובאמת שאלה זו מתחדדת אם נתבונן באיסור עשיית מלאכה בשבת. למעשה, איסור מלאכה, משמעותו, שאסור לו לאדם מישראל לעשות מלאכה ביום השבת, אלא צריך הוא לנוח ולשבות מהן. נמצא שמהות השבת היא המנוחה, שלכן נאסרו המלאכות. הווי אומר, ה’בעיה’ בשבת היא המלאכה.
ערך המלאכה
בנקודה זו עולה שאלה. כי ידוע דבר ערך המלאכה, שהיא תיקון העולם, והיא כבוד לאדם, עד שאמרו חכמים “אהוב את המלאכה“ (אבות א י), והוסיפו ואמרו “כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון“ (שם ב ב). גדלה מעלתה של המלאכה, ומקום חשוב לה בעבודת ה’, כי היא מכלל תיקון העולם ושכלולו. ולא עוד אלא שעניין המלאכה הוא אחד מדרכי המקום ברוך הוא, כי הוא יתברך שמו עשה מלאכה בששת ימים, ובסוף מלאכת שמיים וארץ הורה לנו – “ כִּי בו ש ָׁבַת מִ כָּל מְ לַא כְת וּ אֲש רֶׁ בָּ רָא א־ֱ לֹ הִים לַ עֲש ׂוֹת“ (בראשית ב ג), ודרשו חכמים (בראשית רבה יא ו) ממילת ‘לעשות’, שגם עלינו מוטלת עשיית המלאכה.
נמצא שיש בה בחינה של הליכה בדרכי ה’, בחינת עילוי העולם ותיקונו והוצאתו ממצב של תוהו וגולמיות, למצב משוכלל ומפותח. לאור זאת צריך לכאורה לומר, שהטעם לאיסור מלאכה בשבת, אינו כדוגמת איסור אכילת שקצים ורמשים, או איסור גזל, שיש פגם עצמי בשקץ או בגזל, שהלא המלאכה חשובה היא מצד עצמה. אלא על כרחך יש לומר, שהסיבה שנאסרת מלאכה ביום השבת איננה מחמת ‘קלקול’ שיש במלאכה עצמה, אלא מחמת מעלת המנוחה של השבת, שמחמת קדושת המנוחה, מחויבים אנו להיבדל מהמלאכות, כי עשייתם תפגע במנוחה.
